שנת אבל
הטיפול של נוריה
נוריה הגיעה אלי בשנת האבל על אימה. מלאת חום ושמחת חיים ועוצרת בתוכה כאבים רבים מנשוא.
לאחר שנה של טיפול יום ולילה בהום הוספיס באימה והחזרה למשפחתה, לצרכי היום יום, לשמחת החיים המהולה ביגון ובאבל, החליטה לטפל בעצמה. אחת השאלות הראשונות שלי היתה אם היא בוכה הרבה, גם בנוכחות ילדיה. היא ענתה שכן, הם מודעים מאד לשנת האבל.
מי זאת נוריה?
היא בעצמה מטפלת במגע, אם לארבעה ילדים, דורשת מעצמה לא פחות משלמות, אמנית בתחומים שונים ורגישה מאד. מתוך מודעות גבוהה לבריאותה, הצליחה לאזן ערכים גם ללא תרופות.
אז מה הבעיה?
היא הגיעה עם מכלול בעיות - כאבי ברכיים שרידי ניתוחים רבים שעברה בנערותה כתוצאה מתאונות ספורט, כאבי גב תחתון כתוצאה מפיצוי על חולשת הברכיים, בריחת שתן שהגבילה אותה ביומיום, היפרמוביליות (גמישות יתר - סוג של בובת גומי) שגרמה לפריקת איברים בעייתית וכואבת לעיתים קרובות.
ומה עשינו? מתי "גבול הנעימות" יכול להיות מסוכן?
הטיפול בה היה שונה מכל מה שהכרתי עד אז. הגמישות הרבה שהראתה לאו דווקא שיחקה לטובתה. היה צורך להזהר מפריקה ובו זמנית לקרקע ולמרכז. "גבול הנעימות" אף הוא היה יכול להיות מסוכן בגלל גמישות היתר. התחלתנו בטיפול בבריחת שתן, טיפול קלאסי לשיטת פאולה. הרפינו את רצפת האגן, הכרנו את הסוגרים, את המצבים בהם "בורח לה", תרגלנו ואיזנו תוך משוב קבוע ממה שקורה בין השיעורים. תוך כדי העבודה נזכרה בסיפורי הלידות שלה – הגוף שלה הזכיר לה. פעמים רבות הטיפול נותן מקום לעיבוד מחדש של סיפורי לידה.
וגם עיבוד אבל?
באחד השיעורים הראשונים הרגישה גוש כבד בגרון. יכולתי להסיח את דעתה בתרגילים אבל הרגשתי שאין ערך לכל עבודה שנעשה עכשיו, שצריך להתייחס לגוש הזה, לתת לו מקום. התחלנו תרגילי קולות וכשהגענו ל"מ" ארוכה, האבל הדהד מתוך גופה, הדמעות החלו לזלוג וזלגו וזלגו שעה ארוכה. ומתוך המקום הנקי הזה יכולנו להמשיך לעבוד.
עפה על זה
לעיתים סיפרה שאחרי שיעורים היא מעופפת כל כך שהיא שוכחת לרדת מהאוטובוס ואפילו עלולה ליפול בהליכה. לצד חיזוק השרירים הוספנו תרגילים מקרקעים ותרגלנו "הליכת פאולה".
תנועה חופשית
ה"תנועה החופשית" של נוריה היתה מרתקת ויפה ועזרה לה להתגבר בדרכה האישית והמיטבית על כאבי הגב ועל כאבי מחזור קשים. תרגילי הברכיים שעלו מתוך החופשי לתנועה ולדמיון היו ייחודיים לה ונכונים לברכיים שלה.
ו...זה עוזר?
נוריה סיפרה שהיא עדיין בוכה הרבה אבל כבר לא בהתפרצויות קשות ופתאומיות שהיא נאלצת לבלום בנוכחות הילדים, אלא ב"זליגה" שעוזרת לה לפרוק מעט-מעט. השיעורים הפכו למלאי הומור ושנינות לצד השקפות עולם וסיפורי יומיום.
היא באה למחרת יום טיול ארוך ודיווחה בחדווה שעברה אותו ללא שום בריחות – גם בתנאי שטח.
מצב הברכיים גם הוא השתפר מאד.
ומה בסוף?
לאחר שלושה חודשים אינטנסיביים של טיפול ציינתי בפני נוריה שההישג הכי משמעותי שלה, היה ההחלטה לטפל בעצמה ולהגיע אלי למרות כל אילוצי הזמן. תשומת הלב שהקדישה לשיטה שהפכה עם הזמן לאורח חיים היתה הדובדבן שבקצפת.
תגובות