הווגינה היא הלב של האישה

הווגינה היא הלב של האישה

מרגלית התפרצה באחת מהדלת אל הקליניקה: שורף לי, שורף לי, אני לא יכולה יותר!

היא סיפרה לי בשטף על המאורעות שפקדו אותה, מותו הטראגי של אהובה ובסמוך מותה של אימה שאותה אהבה וסעדה עד יומה האחרון. על רגשי האשמה.

היא סיפרה לי על כל הבדיקות והאיבחונים והטיפולים, על כל התרופות הפסיכיאטריות החזקות והמינונים החזקים והמשחות והתוספים. כלום לא עזר. הווגינה המשיכה לשרוף לה, עד הבטן, עד הירכיים, עד המוח. היא היתה חסרת אונים, אבלה ומיואשת.

הזמנתי אותה לשכב על המזרון והתחלנו בתרגילים עדינים עד שפיתחנו שפה משותפת. היא יצאה מהטיפול הראשון רגועה ומאוששת יותר.

בסוף הטיפול שאלתי אותה: למה בעצם הוואגינה?

הוואגינה, הישירה אלי מבט, היא הלב של האישה.

בטיפול הבא נכנסה באותה סערת נפש. ביקשתי ממנה לשכב על המזרון המוכר והנחיתי אותה בתרגיל ידיים על האיבר. ביקשתי ממנה לנהל דיאלוג בין המקום הכואב לידיים שלה. לראות מה הוא מבקש. היא התחילה לעסות את הבטן בעיגולים עדינים, נוגעים לא-נוגעים. אחרי כמה דקות התפשט על פניה חיוך.

את יודעת למה אני מחייכת?

כי עבר לי.

מפגישה לפגישה ראיתי אותה, אישה בת 82, פורחת ב"לוקים" חדשים בכל פעם. היא טיפלה בשערה, בשיניה, בעורה. במשך הטיפולים סיפרה לי על כל הספרים שקראה, ההרצאות ששמעה, המוסיקה, הריקודים והספורט שאת כולם כל כך אהבה. היא לא פספסה פגישה מבלי להתגאות בשרירים שפיתחה בחדר הכושר. גם על העובדת הסוציאלית שנעזרה בה, סיפרה לי.

האיזורים הכואבים הלכו ופחתו עד שנעלמו והתפנינו לטפל בתוצאות של תאונה שעברה.

זרקתי את כל התרופות, את כל המשחות ואת כל התוספים! הצהירה בטיפול האחרון. הכל!

ואין לי מספיק שעות ביום כדי לשמוע את כל המוסיקה שאני אוהבת, לקרוא את כל הספרים, לרקוד...

ולאכול את החיים... השלמתי.

חדוות החיים ניצחה.

מי הלחין את כרמינה בורנה? שאלה ביציאה מן הקליניקה.

קארל אורף, שלפתי.

יופי, עברת את הבחינה, צהלה.